עוברים לווייטנאם? לעובד המקומי מספיק חוזה לחודש — לכם צריך שנה

אחד עשר החודשים שאף אחד לא מדבר עליהם

בחוק ביטוח הבריאות הווייטנאמי, בנוסח שתיקן אותו חוק 51/2024/QH15 ושנכנס לתוקף ב-1 ביולי 2025, יש שני סעיפים קטנים שיושבים זה ליד זה ואומרים דברים שונים לגמרי.

סעיף 12(1)(א) מדבר על העובד המקומי: חוזה בלתי קצוב, או חוזה לתקופה קצובה של חודש אחד ומעלה — והוא בפנים.

סעיף 12(1)(ג) מדבר עליכם: עובד שהוא אזרח זר נכנס לביטוח החובה רק כשהוא עובד לפי חוזה לתקופה קצובה של 12 חודשים ומעלה מול מעסיק בווייטנאם.

שני אנשים שיושבים באותו משרד ומבוטחים באותה קרן, ואחד מהם מחכה אחד עשר חודשים יותר. בשביל רוב הישראלים שעוברים לווייטנאם זה לא ניואנס משפטי — כמעט אף אחד לא חותם על חוזה מקומי לשנה ביום הראשון.

רילוקיישן לווייטנאם: מי נופל מחוץ לסעיף

אפילו בתוך סעיף 12(1)(ג) יש שתי דלתות שנסגרות. הראשונה: עובד שהועבר בתוך אותה חברה — אותו מנהל או מומחה שהחברה הבינלאומית שולחת לסניף המקומי — אינו נכנס לביטוח החובה, לפי ההחרגה שבסעיף עצמו. השנייה: מי שכבר הגיע לגיל הפרישה לפי סעיף 169(2) לחוק העבודה בעת חתימת החוזה, וכן מי שאמנה בינלאומית שווייטנאם צד לה קובעת לגביו אחרת.

ועכשיו תסתכלו מי באמת עובר לווייטנאם מישראל בשנים האחרונות. יש את מי שנשלח מהחברה — כלומר ההעברה הפנים-ארגונית, שהיא בדיוק ההחרגה. יש את מי שפותח ייצור או רכש בבין דואנג ובהאי פונג ועובד מול הישות הישראלית. יש את העצמאים ואנשי התוכנה שגרים בדה נאנג ומוציאים חשבונית ללקוחות בחו"ל. ויש את בני הזוג והילדים, שלא מועסקים שם בכלל ולכן אין להם אפילו את הדלת הזאת.

לא ברור לכם באיזה צד של סעיף 12 אתם נופלים? שלחו לנו בוואטסאפ את אורך החוזה ומי חותם עליו — שתי השורות האלה קובעות כמעט את הכל.

6 אחוז, ושני שלישים מהם על המעסיק

למי שכן נכנס, המספרים ברורים. סעיף 13 לחוק, בנוסח המתוקן, קובע לקבוצת העובדים שיעור של עד 6 אחוז מהשכר החודשי, כשהמעסיק נושא בשני שלישים והעובד בשליש. השכר שממנו מחשבים אינו פתוח לשמיים: התקרה היא 20 פעמים מדד הייחוס, אותו "מדד ייחוס" שהחוק החדש הכניס במקום שכר הבסיס לצורך חישוב דמי ביטוח וזכויות.

ויש בחוק גם סעיף שמסגיר מה באמת קורה בשטח: מעסיק שמאחר בתשלום או מתחמק ממנו משלם לקרן 0.03 אחוז ליום על הסכום שבפיגור, בנוסף לסנקציות מנהליות ואפשרות לאחריות פלילית. חוק לא קובע קנס יומי על התנהגות נדירה. אם אתם חותמים על חוזה מקומי, שווה לבקש לראות את אישור ההפרשה בפועל, ולא רק את הסעיף בחוזה.

גם עם כרטיס — לא כל בית חולים נחשב

נניח שחתמתם על חוזה שנתי אצל מעסיק מסודר, והכרטיס כבר אצלכם. דווקא כאן מגיע השלב שמפתיע ישראלים, כי הוא לא עובד כמו קופת חולים בארץ.

הכרטיס רשום על מוסד רפואי מסוים — מקום הרישום הראשוני שלכם — וסעיף 22 המתוקן מחשב את ההחזר לפי הרמה שאליה הגעתם ואם הגעתם עם הפניה. רוב המבוטחים מקבלים 80 אחוז מההוצאות שבתוך סל הזכאות; קבוצות מסוימות מקבלות 95 או 100 אחוז; וטיפול אמבולטורי במוסד ברמה הראשונית, כמו תחנת בריאות או מרפאת רפואת משפחה, משולם במלואו.

אבל מי שקם ונוסע בעצמו לבית חולים גדול ברמה המתמחה, בלי הפניה ולא במקום הרישום שלו, מקבל 40 אחוז מהזכאות באשפוז ו-50 אחוז בטיפול אמבולטורי לפי לוח הזמנים שקבעה הממשלה. במצב חירום הזכאות משולמת במלואה בכל מוסד, ויש רשימת מחלות נדירות וטיפולים מורכבים שמשרד הבריאות הווייטנאמי קבע שאפשר להגיע איתן ישירות — אבל זו לא הרפואה שצורכים בשגרה.

ועכשיו תחשבו על הערב שבו לילד עולה חום בהו צ'י מין. בית החולים הבינלאומי שאליו תיסעו בפועל הוא כמעט בוודאות לא המוסד שרשום לכם על הכרטיס, ולרוב הוא בכלל לא חלק מהמערכת הציבורית.

מה באמת צריך להחליט לפני הטיסה

זה משתנה מאוד ממקרה למקרה. למי שחתם חוזה מקומי לשנה ומעלה, השאלה היא מה קורה בחודשים הראשונים עד שהכרטיס פעיל, ומה עם בני המשפחה — הם לא נכנסים לסעיף 12(1)(ג) בזכות עצמם. למי שמגיע בהעברה פנים-ארגונית, ההחרגה בחוק היא בדיוק הסיבה שהחברה אמורה לסדר כיסוי, ושווה לבדוק מה בדיוק היא סידרה ולאילו מדינות הוא תקף. למי שעובר כעצמאי או כעובד מרחוק, אין דלת ציבורית בכלל, וביטוח בריאות בינלאומי הוא הדרך המקובלת להחזיק רפואה שוטפת ופינוי לאורך שנים.

ולמי שקודם כל טס לשבועיים לראות את המשרד ולחתום על דירה — ביטוח נסיעות הוא הכלי הנכון לשבועיים האלה. הוא פשוט לא בנוי להחזיק מעבר לזה: בפספורטכארד, נסיעה בגילאי 19–60 מוגבלת ל-180 יום, וחוזה וייטנאמי מתחיל ב-12 חודשים. אם גם תאילנד על השולחן, שווה להשוות — משם המודל נראה דומה ועובד אחרת. ואם מישהו במשפחה יצטרך פינוי רפואי, היעד המעשי באזור הוא לרוב בנגקוק או סינגפור, וזה משנה איך בודקים את סעיף הפינוי בפוליסה.

את החלק הזה אי אפשר לקרוא מתוך החוק: מי חותם לכם על השכר, כמה זמן באמת מתכננים להישאר, מי במשפחה נוטל תרופה קבועה, ואם מישהו מתכנן הריון בשנתיים הקרובות. ספרו לנו, ונראה יחד מה מתוך זה משנה את הפוליסה ומה לא.