בבלגיה הביטוח הציבורי מכסה כמעט הכל — ועולה 931.12 אירו לרבעון למי שעבר לשם בלי משכורת בלגית

החובה היא על כולם. החשבון — לא

על בלגיה מספרים שהרפואה שם מצוינת וכמעט הכל מכוסה, וזה נכון. מה שפחות מספרים זה שהכיסוי הזה הוא מערכת שמצטרפים אליה באופן אקטיבי, ושיש אנשים שמשלמים עליה מהכיס סכום שנראה כמו פרמיה של ביטוח פרטי.

INAMI, הגוף הפדרלי שמנהל את ביטוח הבריאות והנכות בבלגיה, מנסח את זה בשורה אחת: כדי לקבל החזרים צריך להצטרף לקופת חולים. לא "כדאי", לא "מומלץ". זו הדרך היחידה להיכנס.

בוחרים בין קופות החולים — mutualité בצרפתית, ziekenfonds בפלמית, מסודרות בחמישה איגודים ארציים — לבין CAAMI-HZIV, הקופה הציבורית. הכיסוי הבסיסי זהה בכולן, כי הוא נקבע בחוק ולא על ידי הקופה. ההבדל הוא בשני דברים: בקופת חולים משלמים דמי חבר ומקבלים מעל הבסיס גם ביטוח משלים, ובקופה הציבורית, כפי שהיא עצמה כותבת, לא משלמים דמי חבר ואין ביטוח משלים.

המספר שמפתיע את מי שעובר בלי מעסיק בלגי

מי שחותם על חוזה עבודה בבריסל או באנטוורפן לא מרגיש את הביטוח. הוא ממומן מהניכויים שמופיעים בתלוש, והקופה פשוט פותחת לו תיק.

העובדים הם לא כל מי שעובר. יש בן זוג שמצטרף ולא עובד בשנה הראשונה. יש מי שעבר מוקדם לפני הפרישה. ויש את הקהל שגדל הכי מהר: ישראלים שעובדים מגנט או מלובן למעסיק שאינו בלגי, כך שאין משכורת בלגית ואין ניכויים. בכל המקרים האלה הקופה רושמת את האדם כ"תושב", והוא משלם את דמי הביטוח בעצמו.

הטבלה הרשמית של INAMI שבתוקף מ-1 בינואר 2026, לרבעון:

התעריף המלא הוא 3,724.48 אירו בשנה. הכסף הזה קונה גישה למערכת טובה, וזו לא הערה מנומסת — הרפואה בבלגיה באמת מהרמות הגבוהות באירופה. אבל הסכום הזה לא מופיע באף רשימת "עלויות מעבר" שמסתובבת בקבוצות, ורוב האנשים פוגשים אותו אחרי שהם כבר חתמו על שכירות בגנט.

סטודנטים, אגב, במסלול אחר לגמרי: לפי CAAMI-HZIV, מי שמקום מושבו החוקי נשאר בחו"ל משלם 78.93 אירו לרבעון (2026) בכפוף לאישור רישום שנתי מהמוסד.

בבלגיה משלמים לרופא, ואחר כך מקבלים החזר

למי שהתרגל לקופת חולים בארץ לוקח כמה ביקורים להפנים את זה. בישראל מעבירים כרטיס ומשלמים השתתפות. בבלגיה, בחלק גדול מהמקרים, מוציאים את הארנק במרפאה והכסף חוזר אחר כך.

הנה איך זה נראה במספרים, מתוך תעריפון הרופאים הרשמי של INAMI שבתוקף מ-1 ביוני 2026. ביקור במרפאה אצל רופא כללי (קוד 101032) מתומחר ב-23.50 אירו:

• פתחתם תיק רפואי אישי (DMG) אצל רופא כללי — ההחזר 19.50 אירו, מהכיס 4 אירו.
• לא פתחתם — ההחזר 17.50 אירו, מהכיס 6 אירו.
• אצל רופא כללי מוסמך התעריף 33.74 אירו, וההחזר עם DMG הוא 29.74 אירו. שוב 4 אירו.
• בעל זכאות להתערבות מוגדלת משלם אירו אחד.

שני אירו הפרש זה לא סיפור. הסיפור הוא שהתיק הזה הוא גם מה שמחבר אתכם לרופא קבוע, וניהול התיק לא עולה למטופל כלום: 38.82 אירו משולמים לרופא על ידי הביטוח בשנת הפתיחה. מי שעובר לבלגיה עם משפחה — זו אחת הפעולות הראשונות שכדאי לעשות, ולא אחרי שנה.

ועוד פרט קטן שמסביר למה אין טעם לנסות לדלג על הבירוקרטיה: בבלגיה תעודת הזהות האלקטרונית (eID) היא מה שמוכיח שאתם מבוטחים וזכאים להחזר. מי שאין לו תעודת זהות בלגית מקבל כרטיס isi+ במקומה. בלי אחד מהשניים, מבחינת המערכת אתם פשוט לא שם.

עוברים לבלגיה? כתבו לנו בוואטסאפ מתי אתם נוחתים, לאיזה אזור, מי מגיע איתכם ובאיזה גילאים, ואם יש מישהו שעובד שם מול מישהו שלא. נסתכל איתכם על שתי שאלות שונות: מה מכסה אתכם בחודשים עד שהקופה הבלגית נפתחת, ומה הגיוני להחזיק מעל הבסיס הציבורי אחר כך.

גרים בפלנדריה? יש עוד תשלום, והוא לא פדרלי

בבלגיה יש ביטוח בריאות פדרלי אחד, אבל יש גם אזורים עם סמכויות משל עצמם — וזה מקרה שבו האזור גובה כסף.

ה-zorgpremie, אגרת ההגנה הסוציאלית הפלמית, היא תשלום נפרד שהולך ל-zorgkas. לפי מחלקת הבריאות של ממשלת פלנדריה, תושבי האזור הפלמי מעל גיל 25 חייבים להצטרף למערכת, והאגרה היא 100 אירו בשנה, או 35 אירו למי שזכאי להתערבות המוגדלת בשירותי בריאות. על אי-תשלום יש קנס שאפשר להגיש עליו השגה בטופס מקוון.

תושבי בריסל, לעומת זאת, בוחרים אם להצטרף. אותה מדינה, אותו ביטוח פדרלי, שני כללים שונים לפי השכונה שבחרתם. למי שמתלבט בין לוון לבריסל זה לא השיקול המרכזי, אבל שווה לדעת שזה קיים לפני שמגיע חיוב שאף אחד לא הסביר.

הלופ: ההיתר רוצה ביטוח, והקופה רוצה שיהיה היתר

וכאן נמצאת הנקודה שבאמת עולה לאנשים כסף.

ברשימת המסמכים הרשמית של ממשלת פלנדריה להיתר עבודה לתקופה בלתי מוגדרת מופיעה שורה מפורשת: הוכחה שלעובד יש ביטוח בריאות המכסה את כל הסיכונים עבורו ועבור בני משפחתו — ובסוגריים כתוב שאת ההוכחה מבקשים מקופת החולים. באותה רשימה מופיעים גם היתר השהייה, דרכון בתוקף, חוזה עבודה תקף ותלושי שכר מששת החודשים האחרונים.

עכשיו שימו לב לסדר: ההיתר דורש אישור ביטוח, הקופה הבלגית פותחת תיק למי שרשום ומזוהה, והרישום עצמו קורה אחרי הנחיתה — באשרת D ארוכה מתייצבים בעירייה תוך 8 ימים מההגעה ומשם מתחיל התהליך של היתר השהייה והכרטיס. בין הנחיתה לכרטיס עובר זמן, ובזמן הזה אין החזרים ואין eID.

את הפער הזה אין במה למלא מהצד הבלגי, ולכן מעבר לבלגיה מתחיל בדרך כלל עם כיסוי ישראלי לחודשים הראשונים. לפי התעריפון של פספורטכארד, פוליסת נסיעות מוגבלת ל-180 יום לנסיעה בגילאי 19–60 (ו-90 יום בגילאי 61–75), ויש הרחבת "נסיעה לטווח ארוך" לגילאי 0–45 שמיועדת לנסיעות של 60–365 יום, מוסיפה 2.3 דולר ליום ומכסה גם טיפולים אלקטיביים עד 5,000 דולר. מי שכבר יודע את תאריך הטיסה יכול לסגור את זה מראש; מי שנוסע למשפחה שלמה עם מצב רפואי אצל אחד מהם צריך בדיקה לפני, לא אחרי.

אז מה עושים, לפי מי אתם

מי שנוסע עם חוזה עבודה בלגי נמצא במצב הנוח: הביטוח ממומן מהתלוש. הדבר שכן דורש תשומת לב הוא חודשי הביניים עד הכרטיס והתיק בקופה, ופתיחת DMG אצל רופא כללי מיד כשיש זהות בלגית.

מי שעובר בלי הכנסה בלגית — פורשים, בני זוג שלא עובדים, עובדים מרחוק למעסיק זר — צריך לעשות את חשבון דמי הביטוח כתושב לפני המעבר, ולא אחרי. בין 0 ל-931.12 אירו לרבעון יש תחומי הכנסה שקובעים את המדרגה, וזה שינוי משמעותי בתקציב של שנה.

מי שמגיע עם מצב רפואי קיים נמצא בדיוק בנקודה שבה חשוב איך הדברים נוסחו ומתי: הביטוח הציבורי הבלגי אינו בוחן בריאות, אבל הפוליסה הישראלית שמכסה את תקופת הביניים כן — וזה תלוי במה שנכתב בשאלון הבריאות.

למי שמשווה בין יעדים באירופה: בהולנד החובה היא לקנות פוליסה פרטית מוסדרת ויש דדליין עם קנס, בצרפת השאלה היא מתי המערכת הציבורית בכלל נפתחת, ובבלגיה החובה קיימת אבל מי שמשלם אותה מהכיס הוא דווקא מי שאין לו מעסיק מקומי. שאר המדינות נמצאות בעמוד הרילוקיישן.

ויש גם את הצד הישראלי שלא נסגר מעצמו — מה מודיעים לביטוח לאומי לפני היציאה ומה קורה לזכויות בקופה בארץ. אנשים נזכרים בזה בדרך כלל אחרי שהם כבר מסודרים שם, וזה בדיוק הזמן הפחות נוח לטפל בזה.

כתבו לנו באיזה אזור אתם נוחתים ומי במשפחה עובד שם, ונעבור על זה יחד לפני שהחיוב הראשון מגיע.