בצרפת יש רפואה ציבורית מעולה. מי שעובר לשם בלי חוזה עבודה מגלה שהיא מתחילה רק אחרי שלושה חודשים

שאלה אחת מחליטה את הכל: יש לכם חוזה עבודה שם?

כמעט כל מי שמתכנן מעבר לצרפת שומע את אותה שורה — "הרפואה בצרפת מעולה, אל תדאגו". השורה הזאת נכונה. היא פשוט לא עונה על השאלה מתי היא מתחילה לעבוד בשבילכם.

הכיסוי הצרפתי בא מהמערכת שנקראת Puma, הגנת הבריאות האוניברסלית, ויש בה שני שערים שונים לגמרי. מי שעובד בצרפת נכנס דרך השער הראשון: הזכאות להחזר הוצאות רפואיות נפתחת בלי תקופת המתנה, ובמפורש — אין דרישה לצבור מספר שעות עבודה מסוים. כל אדם שעובד בצרפת זכאי לכיסוי הוצאות הבריאות שלו מהשעה הראשונה של העיסוק.

מי שמגיע בלי עיסוק מקצועי נכנס דרך השער השני, וזה שער עם תור. אחרי ההגעה לצרפת צריך להמתין שלושה חודשים עד שהזכויות נפתחות, והן נשארות פתוחות כל עוד אתם חיים בצרפת לפחות שישה חודשים בשנה. בנוסף נדרשת שהייה חוקית: מי שאינו אזרח של האיחוד האירופי או שווייץ חייב להחזיק כרטיס או מסמך שהייה בתוקף.

עכשיו תסתכלו על מי שעובר לצרפת מישראל בפועל. הבעל קיבל חוזה בפריז; האשה לוקחת חצי שנה להתארגן לפני שהיא מחפשת עבודה; הילדים נכנסים לבית ספר. אחד מהם מכוסה מהיום הראשון. השאר במתנה של שלושה חודשים.

שלושת החודשים האלה הם חור אמיתי בלוח

ובדיוק בשלושת החודשים האלה החיים הכי עמוסים. דירה, הובלה, רשמים, גב שנתפס באריזה, ילד שמביא מהגן את החיידק הראשון של אירופה. מי שעובר באוקטובר פוגש את החורף הפריזאי בגרון עוד לפני שיש לו רופא משפחה רשום.

מי שבא דרך מסלול של כרטיס שהייה "מבקר" — פנסיונרים, מי שחי מהכנסה פסיבית, מי שבא ללמוד את המקום לפני החלטה — מגלה את החור הזה כבר בתיק הבקשה. בין המסמכים שנדרשים שם יש אישור על ביטוח רפואי שמכסה את כל תקופת השהייה, הוכחת הכנסה של 1,477.93 אירו נטו לחודש בחישוב שנתי (17,735.19 אירו לשנה), והצהרה בכתב יד שלא תעבדו בצרפת. כלומר המדינה עצמה אומרת לכם מראש: בתקופה הזאת הביטוח הוא עליכם.

יש גם תאריך שני שכדאי לסמן בלוח, והוא לא קשור לרפואה אבל רץ באותם שלושה חודשים: ויזת שהייה ארוכה מסוג VLS-TS מחליפה כרטיס שהייה, ואת תוקפה צריך לאמת אונליין בתוך שלושה חודשים מההגעה לצרפת. שני השעונים האלה מתחילים לרוץ מאותה נחיתה.

עוברים לצרפת? כתבו לנו בוואטסאפ מתי אתם טסים, אם יש חוזה עבודה או שאתם נכנסים כ"מבקר", מי טס איתכם, ואם יש מצב רפואי או תרופה קבועה. נעבור איתכם על החודשים שעד שהזכויות נפתחות, ועל מה שסוגר את הפער שהציבורי משאיר אחר כך.

גם אחרי שנכנסתם, החשבון לא מגיע לאפס

זה החלק שמפתיע ישראלים יותר מהכל, כי אנחנו רגילים לקופת חולים שבה הביקור אצל רופא המשפחה לא עולה כלום. בצרפת הציבורי מחזיר חלק, וההפרש — שם קוראים לו ticket modérateur — נשאר עליכם.

ביקור אצל רופא כללי בתעריף ההסכם (סקטור 1) עולה 30 אירו. אם הוא הרופא המטפל שרשמתם ואתם בתוך מסלול הטיפול המתואם, ההחזר הוא 70 אחוז מהתעריף פחות השתתפות קבועה של שני אירו — כלומר 19 אירו חוזרים, 11 אירו נשארים עליכם. מי שדילג על הרופא המטפל והלך ישר למי שהתפנה מקבל מאותו ביקור של 30 אירו החזר של שבעה אירו בלבד.

ומעל זה יש עוד השתתפויות קטנות. כל אחת מהן זניחה בנפרד, והן מצטברות בדיוק אצל מי שצריך רופא הרבה:

השורה האחרונה היא זאת שכדאי לזכור. אתם בשבת בערב, הילד נפל מהקורקינט ברחוב, אתם עושים את מה שכל הורה עושה — נוסעים למיון. בודקים, מצלמים, אומרים לכם שהכל בסדר, ושולחים הביתה. בלי אשפוז זה 23 אירו בדלפק, גם למבוטח מלא במערכת הציבורית. אף אחד לא יישבר מ-23 אירו. אבל זה הרגע שבו מבינים שהמערכת הצרפתית בנויה אחרת מזאת שהתרגלתם אליה, ושצריך משהו שיושב מעליה.

בצרפת המשהו הזה הוא מוטואל, ביטוח בריאות משלים, ורוב האנשים שם מחזיקים אחת. במקום עבודה מסודר היא לרוב חלק מהחבילה. מי שאין לו מעסיק צרפתי — פרילנסרים, בני זוג שעוד לא עובדים, מי שבא כ"מבקר" — קונה אותה בעצמו, או מגיע לאותה תוצאה דרך פוליסת בריאות בינלאומית.

הקארט ויטאל לא מגיעה עם המזוודה

הזכאות קיימת ברגע שהיא נפתחת, אבל מה שמראים בדלפק זה הכרטיס. ועד שהוא בארנק עוברים כמה שלבים, וכל אחד מהם לוקח את הזמן שלו.

קודם צריך מספר ביטוח לאומי צרפתי. מי שנולד מחוץ לצרפת נדרש להעביר ל-CPAM שני מסמכים: מסמך זיהוי או כרטיס שהייה, ומסמך מצב אישי רשמי — בפועל תעודת לידה, בתרגום לצרפתית. עד שהמסמכים מאומתים אפשר לקבל מספר זיהוי זמני, ואת המספר הקבוע מקצים אחרי בדיקה. אם חסר מסמך, יש שלושה חודשים להשלים אותו.

אחרי שיש מספר קבוע מבקשים את הכרטיס: דרך חשבון ameli האישי הוא מגיע בתוך כשבועיים, בדואר בתוך כשלושה שבועות. עד אז אפשר להוריד אישור זכויות ולהדפיס אותו.

תחברו את השלבים: תעודת לידה שצריך לתרגם, מספר זמני, מספר קבוע, בקשת כרטיס, שבועיים־שלושה בדואר. גם במקרה הטוב, ובלי מילה אחת של בירוקרטיה שהשתבשה, זה לא שבוע. וזה עוד לפני שאמרנו משהו על מי שמחכה את שלושת החודשים.

למי שכבר קרא אצלנו על גרמניה: התבנית דומה, הפער אחר

מי שקרא אצלנו על ביטוח בריאות בגרמניה לרילוקיישן מזהה את התבנית: מערכת ציבורית חזקה, כניסה שתלויה בעבודה, ופער בהתחלה. ההבדל בין השתיים הוא בדיוק באופי הפער. בגרמניה הקושי הוא איך נכנסים; בצרפת הכניסה מוגדרת למי שעובד, והשאלה האמיתית היא מתי — ומה המערכת לא מחזירה גם אחרי שנכנסתם.

ולשאלה הזאת יש מחיר, אז נפרק אותה לפי מי אתם.

אז מה קונים, ולמי

התשובה משתנה לפי איך אתם נכנסים למדינה, ושלושת המצבים האלה לא דומים זה לזה.

מי שעובר עם חוזה עבודה צרפתי, לשנתיים-שלוש, מכוסה מהיום הראשון — אבל לא ב-100 אחוז. השאלה אצלו היא מה סוגר את ההפרש בין התעריף להחזר: מוטואל מהמעסיק אם יש, ואם לא — משהו אחר. ואם הוא טס לארץ שלוש פעמים בשנה, הנסיעות האלה אינן חלק מהפוליסה הצרפתית בכלל.

מי שמגיע בלי עבודה — בן זוג, פנסיונר, "מבקר", מי שבא לחפש עבודה על הקרקע — נמצא בתקופת המתנה של שלושה חודשים, ובמסלול ה"מבקר" גם נדרש להציג אישור ביטוח שמכסה את כל השהייה. זה בדיוק המקום שבו פוליסה נפרדת היא לא מותרות אלא התנאי להיכנס למדינה.

מי שעובר לצרפת לשנים עם משפחה, ולא רוצה שהרפואה שלו תהיה תלויה בחוזה עבודה אחד ובתקרות של מערכת זרה, הולך על ביטוח בריאות בינלאומי — יש לנו כתבה נפרדת על איך הוא עובד ועל מה הוא עולה.

ולטיסות עצמן, ולשבועות הראשונים שבין הנחיתה לכרטיס הוויטאל, פוליסת נסיעות עושה את העבודה בתוך מגבלת הימים שלה: בפספורטכארד, עד 180 יום לנסיעה בגילאי 19–60, ופחות מזה בגילאים אחרים. מי שכבר יודע מתי הוא טס יכול לסגור כיסוי לנסיעה עוד היום, בלי לחכות שהתיק הצרפתי ייסגר.

יש גם צד ישראלי שלא נסגר מעצמו, והוא עולה כסף למי ששוכח: מה צריך להודיע לביטוח לאומי לפני היציאה. ובעמוד הרילוקיישן יש את שאר המדינות שעברנו עליהן, אם אתם עוד מחליטים לאן.

דבר אחרון, כי זה חוזר אצלנו שוב ושוב בצרפת: אנשים מתכננים את החודש הראשון ואת השנה השנייה, ושוכחים את מה שבאמצע. תגידו לנו באיזה תאריך אתם נוחתים ומתי צפוי להיות לכם מספר ביטוח לאומי צרפתי, ונסמן לכם את הימים שבהם אף אחד לא מכסה אתכם.