חוב של 500 ליש"ט ל-NHS, ומשרד הפנים הבריטי יכול לסרב לכם בכניסה הבאה

הלילה במיון חינם. הביקורת ביום שני כבר לא

זה התרחיש הבריטי הקלאסי: ילד נופל ממדרגות בבית מלון בסאות' קנזינגטון בשבת בערב, מגיע למיון, מקבל צילום, גבס ושחרור אחרי ארבע שעות. ובאמת לא משלמים כלום. תקנה 9(1) לתקנות ה-NHS (חיובי מבקרים מחו"ל) 2015 פותחת במשפט חד: לא ייגבה תשלום בעד שירותי מיון שניתנו למבקר מחו"ל. ההנחיה הרשמית לספקי שירותי ה-NHS באנגליה מוסיפה לרשימת הפטורים גם אמבולנס חירום, את קו הטלפון הרפואי NHS 111 ורופא בקהילה — "זה חינם למבקרים מחו"ל לפנות לרופא משפחה", בלשון ההנחיה — והכל בתנאי אחד: שמטרת הביקור בבריטניה לא הייתה לקבל את הטיפול הזה.

אלא שלאותה תקנה 9 יש שני סעיפי משנה קטנים שמוציאים מהפטור שירות שניתן אחרי שהמבקר נקלט כמאושפז בבית חולים, ושירות שניתן בפגישת מרפאת חוץ. שתי השורות האלה הן כל הסיפור. הלילה במיון בחינם. התור במרפאת השברים ביום שני בבוקר, כדי לבדוק אם הגבס מיושב נכון, הוא פגישת מרפאת חוץ — ועליה יש חשבון. וברגע שההחלטה היא לאשפז, המדחן מתחיל לרוץ מאותו רגע.

למה 150% ולא 100%

הנה המספר שאנשים לא מאמינים עד שהם רואים אותו בנוסח: תקנה 7(3) קובעת שהחיוב בעד כל שירות שניתן למבקר מחו"ל הוא הסכום שמשולם על אותו שירות כפול 150 אחוז. הבסיס הוא מחירון ה-NHS הרשמי (ה-NHS Payment Scheme, מסמך שמתפרסם לפי סעיף 114A לחוק הבריאות והטיפול החברתי 2012), והמכפיל נוסף עליו. אתר ה-NHS מנסח את זה בעברית פשוטה כמעט: מי שאינו תושב רגיל בבריטניה ונדרש לשלם על טיפול בבית חולים — "יחויב ב-150% מהתעריף הלאומי".

ולמי כן נותנים 100%? תקנה 7(3A) מוציאה מהמכפיל את מי שתושב רגיל במדינת EEA או בשווייץ, וההנחיה הרשמית מסבירה שהשיעור יורד ל-100% מעלות הטיפול למי שמכוסה בהסכם הפרישה או בהסדרי בריאות מסוימים עם מדינות אחרות. זה אומר שבמיטה הסמוכה אפשר לשכב עם מישהי מאירלנד שהחשבון שלה נמוך בשליש מהחשבון שלכם על אותו טיפול בדיוק. לא כי מישהו לא אהב את הדרכון הישראלי — אלא כי אנחנו לא באף אחת מהקבוצות שהתקנה מחריגה מהמכפיל.

ולישראל יש הסכם עם בריטניה. תקראו את השורה

וכאן הבור שאנחנו הכי הרבה נשאלים עליו. לבריטניה יש רשימה רשמית של מדינות וטריטוריות שאיתן יש לה הסכם בריאות הדדי — אוסטרליה, ניו זילנד, סרביה, מונטנגרו, איי פוקלנד, ג'רזי, גיברלטר ועוד. ישראל מופיעה בה. מי שמצא את הרשימה בחיפוש מהיר לפני טיסה יכול בקלות להסיק שהוא מכוסה.

ואז קוראים את הפסקה עצמה. בעמוד הרשמי כתוב שמדובר בהסכם מוגבל עם ישראל, שמעניק טיפול רפואי "במקרה של תאונות עבודה", ורק "למי שזכאי לקבל דמי פגיעה בעבודה". ומיד אחר כך, במשפט נפרד: ההסכם "אינו מתפרש לכיסוי בריאות הדדי רחב יותר וחל רק במקרים נדירים". זה הכל. בטיול עם הילדים בלונדון, בסופ"ש כדורגל במנצ'סטר או בשבוע באדינבורו, ההסכם הזה לא נוגע אליכם בשום צורה. אותו עמוד ממשיך וכותב בעצמו, בלי שאף סוכן ביטוח יבקש ממנו: הקפידו על ביטוח נסיעות שמכסה עלויות רפואיות.

טסים לבריטניה? שלחו לנו בוואטסאפ את התאריכים, הגילים, ואם יש בתוכנית רכב שכור, אירוע ספורט או שהות ארוכה מחודש. נגיד לכם מה כבר כלול בפוליסה שיש לכם ביד, מה חסר, ואם צריך להוסיף משהו בכלל.

לא משלמים מראש? יטפלו בכם, ואז ישלחו את החשבון

אנשים מניחים שבלי כרטיס אשראי על השולחן פשוט יסרבו לטפל. זה לא מה שכתוב. ההחלטה הקלינית וההחלטה הכספית בכלל לא מדברות זו עם זו: ההנחיה קובעת ש"טיפול דחוף או הכרחי באופן מיידי לא יימנע ולא יעוכב לעולם" בגלל ענייני חיוב, ומוסיפה ש"כל שירותי היילוד הם הכרחיים באופן מיידי" — כלומר אשה בהריון לא תישלח מהדלת. ההחלטה הכספית נפרדת לחלוטין: הטיפול ניתן, והחשבון נשלח אחריו.

מצד שני, מה שאינו דחוף עובד הפוך. מדריך הבריאות למהגרים של הממשלה הבריטית אומר ש"התשלום נדרש במלואו ומראש לפני טיפול, כאשר הרופאים סבורים שהצורך בטיפול אינו דחוף". זו הנקודה שבה אנשים נתקעים: הם יצאו מהמיון עם הפניה, הגיעו לקבלה עם ההפניה ביד, וגילו שם קופה.

החוב לא נשאר בבריטניה. הוא מחכה לכניסה הבאה

ואת החלק הזה כמעט אף אחד לא מכיר. אותה הנחיה לספקי ה-NHS באנגליה קובעת שחוב של 500 ליש"ט ומעלה (בחשבוניות שהוצאו מ-6 באפריל 2016 ואילך; בחשבוניות מוקדמות יותר הרף היה 1,000), שנותר לא משולם חודשיים או יותר ממועד החשבונית, מדווח — ויכול להישקל בהחלטות הגירה. משרד הפנים הבריטי רשאי לסרב בקשה בגלל חוב כזה. הוא אינו חייב, ויכול להחליט אחרת משיקולים הומניטריים, אבל הסמכות קיימת.

ואין לזה תאריך תפוגה. ההנחיה לא קובעת תקופה שאחריה החוב מפסיק להיות מדווח: הוא נשאר רלוונטי כל עוד לא שולם, וגם חוב שנמחק בספרים אפשר להמשיך ולגבות אם מצבו של האדם משתנה. כלומר חשבון בן 800 ליש"ט מאשפוז קצר באוקספורד, שנזרק למגירה בחזרה בארץ, הוא לא רק עניין כספי — הוא יושב במקום שבודקים בפעם הבאה שמבקשים אישור כניסה. ואת האישור הזה, ה-ETA, ישראלים צריכים ממילא לכל טיסה לבריטניה, וכתבנו עליו בנפרד.

אדינבורו היא לא לונדון, לפחות לא בתקנות

פרט שכדאי להכיר למי שנוסע לסקוטלנד: המכפיל של 150% יושב בתקנות 2015, שתחולתן אנגליה ווילס, וההנחיה שמיישמת אותן נקראת במפורש "חיוב מבקרים מחו"ל באנגליה". בסקוטלנד חלות תקנות נפרדות — תקנות ה-NHS (חיובי מבקרים מחו"ל) (סקוטלנד) 1989 — ותקנה 2 שם מנוסחת פשוט: הגוף הרלוונטי "יעשה ויגבה מהאדם החייב... חיובים בעד הספקת אותם שירותים". מכפיל של 150% לא מופיע בנוסח. אותו גבס, שני חוקים.

ומה הפוליסה אמורה לעשות עם כל זה

בבריטניה השאלה היא כמעט לא גבול האחריות. בניגוד לארה"ב, שבה החשבונות באמת מטפסים לגבהים שהופכים את התקרה לשאלה מעשית — וכתבנו על זה בנפרד — בבריטניה השאלה היא מי מקבל את החשבונית ומתי. ובפועל זה נסגר בשני רגעים.

הראשון, רגע האשפוז. סעיף 8.1.1 בפוליסת הפניקס מחייב להודיע למבטח ולחברת הסיוע מיד כשנודע על מקרה ביטוח הכרוך באשפוז. שיחה אחת למוקד לפני שחותמים על טפסים בקבלה היא מה שמעביר את החשבון מכם אל המבטחת, במקום לנסות להחזיר אותו אחורה חודשים אחר כך.

והשני, מרפאת החוץ של יום שני. סעיף 7.13 באותה פוליסה מחריג טיפול שאינו דחוף וניתן לדחותו עד החזרה לישראל — וביקורת מעקב שאפשר לעשות בקופה בארץ נופלת בדיוק באזור האפור הזה. למי שטס הביתה בעוד יומיים, שיחה למוקד לפני שקובעים את התור תחסוך את ההפתעה; למי שנשאר בבריטניה עוד שבועיים והרופא הבריטי אומר שחייבים לבדוק עכשיו, זה סיפור אחר לגמרי.

ועוד קו שכדאי לראות מראש: אישור ה-ETA מתיר ביקור של עד שישה חודשים, אבל הפוליסות לא בנויות לשישה חודשים אוטומטית. התקופה המרבית לנסיעה אחת היא 180 יום בפספורטכארד בגילאי 19–60 (365 יום בגילאי 19–45 עם הרחבת טווח ארוך), 180 יום בהפניקס עד גיל 60 לפי סעיף 1.10, ו-365 יום בהראל עד גיל 50 לפי התעריפון הרשמי. למי שטס לשבוע זה רעש לבן; למי שיוצא לסמסטר, לפרויקט או לשהות ארוכה, זה בדיוק הקו שצריך לבדוק לפני הרכישה. ומי שמסתמך על הביטוח שמצורף לכרטיס האשראי — שווה לדעת מה מופעל שם ומה לא, עברנו על זה כאן.

ומה שלא קשור לביטוח

הטיסות, מספרי החירום והדברים שמשתנים מעיר לעיר יושבים בעמוד בריטניה, ומי שמשווה בין פוליסות ולא בין יעדים ימצא את ההרחבות לפי סוג הנוסע בעמוד הביטוח. מי שלא טס לשבוע אלא עובר לגור שם נמצא בעולם אחר לגמרי — שם לא קונים ביטוח אלא משלמים היטל בריאות מראש על כל הוויזה, וכתבנו על זה בנפרד. ואם התאריכים סגורים והשאלה היחידה שנשארה היא מה לקנות, אפשר לסגור את הפוליסה כאן.